במהלך הקמת המפעל בשנים 1923–1924, גדל היישוב. בחודש אוקטובר 1925 כלל השטח הבנוי אחד עשר מבנים למנהלים, פקידים ופועלים מקצועיים, שבעה צריפי פועלים, מטבח, צריף, מכבסה ובית מרחץ.

את המפעל בנו פועלים חלוצים שראו בו הגשמה של חלום ציוני. פועלי "נשר" קשרו עם המפעל את עתידם ואת ביתם. על פי תפיסת העולם של מנהל המפעל מיכאל פולק, נוצרה שכונה צמודה למפעל ובה שני מעמדות החופפים למדרג הנוהג במפעל – פועלים ומנהלים. הפועלים בשכונת הצריפים סבלו ממחסור במים והיו צריכים לסחוב מים בדליים מהבתים שנבנו למנהלים על ידי הנהלת בית החרושת. בקשותיהם מהנהלת בית החרושת לספק להם מים נענו בשלילה.

כדי לשפר את מצבם הכלכלי הקימו הפועלים משקי עזר בחצרות הבתים, גידלו גינות ירק והקימו לולים לגידול עופות.

מרבית הפועלים נאלצו להתגורר בחיפה. פועלי בית החרושת שגרו בצריפים על אדמת הווקף פנו בשנת 1933 להנהלת המפעל שתקצה להם שטח אדמה של 200–300 דונם מאדמת המפעל להקמת שכונת פועלים ליד בית החרושת, אך נענו בשלילה. אף על פי שהרעיון המקורי של החברה היה לבנות ליד המפעל שכונת גנים עבור הפועלים, ואף שאותר לכך שטח מתאים, נסוג מנהל המפעל פולק מהרעיון; הוא העדיף שרק גרעין של בעלי המקצוע יתגורר באזור בית החרושת. הפועלים, לדבריו, היו אמורים לגור באחד היישובים בסביבה. על רקע זה החליטו הפועלים להתארגן ולבנות את ביתם באופן עצמאי. הם פנו לווקף המוסלמי בחיפה בבקשה לחכור את חלקת הקרקע ליד המפעל. בגלל בעלות הווקף על הקרקע לא התאפשר להם לרכוש את הקרקע, אלא רק לחכור אותה ולבנות מבנים ארעיים. כך קמה שכונה של צריפי עץ שנבנו על ידי הפועלים עצמם, ללא תכנון ראשוני, רחובות או מוסדות ציבור. בתקופה זו מנה היישוב כ־2,000 תושבים, שהתגוררו בכ־200 צריפים.

החיים בשכונת הצריפים היו צנועים למדי. הצריפים היו זהים וכללו חדר אחד, פרוזדור קטן ומטבח ומבנה השירותים בחוץ. בתחילת עבודתם במפעל היו רוב הפועלים רווקים יוצאי מזרח אירופה. הם השתייכו לזרמים שונים של תנועת העבודה, ומרביתם אף עברו הכשרה חלוצית. אחרי מספר חודשים הגיעו לנשר גם הפועלות הראשונות. תחילה עבדו הנשים ככובסות וכמבשלות, אולם לאחר מכן הגיעו גם פועלות שהשתלבו בעבודה כמו אריזה.

בשנת 1935 התגוררו בשכונת הצריפים סביב בית החרושת 250 משפחות. ב־19 ביולי 1936 ביקר בשטח המפעל ובשכונת נשר כתב העיתון "דבר", מ' זינגר, שדיווח על מצב האכלוס העגום של פועלי נשר בהשוואה לפועלים הערבים, הבונים לעצמם מבני פאר בבלד א-שייח'. לדבריו, בנשר לא היו תנאים סניטריים, כבישים או שבילים, וכל היישוב היה ארעי.